פסיכותרפיה – למצוא את השינוי שכבר קרה
לא כל מצוקה רגשית מחייבת טיפול ולא כל אדם יפנה לקבלת עזרה. אז מהו טיפול רגשי או פסיכותרפיה? ומה תפקיד המטפל? קיימות שיטות וגישות שונות ורבות, ולכולן מכנה משותף עליו אפרט.
מהו המצב הרגשי שיחייב חיפוש אחר עזרה?
מתחילת חיינו אנו חווים מצבים שונים ומגוונים, הן בעלי אופי מרומם: שמחה, השראה, התלהבות, והן סערות רגשיות: כעס, עצב ועוד. הרגשות השליליים מצריכים רגישות ואף מאמץ מהסביבה הקרובה, שלא תמיד זמינה לנו ברגע הנכון. לכן, בשלב מאוד מוקדם בילדות אנחנו פוגשים התנגשות פנימית בין התחושות שלנו לבין התגובה של הסביבה. רגש שלילי, ללא מענה הולם מהסביבה, מעורר בילדות פחד מנטישה, דחייה ומערער את תחושת הביטחון. לפיכך, אנחנו מגייסים מנגנוני הגנה שיאפשרו לנו למצוא דרך לגשר על האי ההתאמה ולשמור על תחושת ביטחון ושייכות לסביבה הקרובה.
למשל, בסיטואציה בה לא קיבלנו מענה לצרכים/רצונות שלנו, הגוררת פגיעות וכעס, אנחנו נבחר להראות את הרגש בהתאם להכרות שלנו עם הסביבה הקרובה. אם ביטוי של כעס יוצר דחייה ורתיעה, אז בנוסף לאותו הכעס, יתווסף אצלנו גם חוסר אונים ופחד מדחייה. במקרה כזה נמצא מנגנון שמצד אחד יגן עלינו מפני פגיעות, ומצד שני, ישמר תחושת שייכות, כגון - הדחקת הרגש/וויתור על הרצונות/הפעלת מניפולציה על הסביבה/לקיחת אחריות על הסביבה ועוד. העיקר לשמור על האיזון הפנימי.
החיים ממשיכים, חוויות חדשות מביאות גם סערות רגשיות וקשיים, ואנחנו ממשיכים להפעיל את אותם מנגנוני ההגנה. במידה ונשמרת תחושת שליטה מול הסביבה, אנחנו ברוב המקרים נבחר לא להתייחס, ולא להתעמת עם הקושי, כדי לא לעורר את אותו הפחד המשתק הטבוע אצלנו בזיכרון.
בעייתיות המצב כרוכה בעובדה הפשוטה שהסביבה הקרובה מתרחבת ובהכרח משתנה. אותם מנגנוני הגנה שעזרו מול אנשים מאוד מסוימים, מעוררים תגובות שונות לגמרי אצל אנשים אחרים. תגובה עוינת של הסביבה, על אף מנגנוני הגנה, לא משאירה לנו ברירה. המצב מחייב אותנו להתמודד - להסתכן, להתאמץ ולצאת מאזור הנוחות שלנו, כדי להחזיר שליטה ואיזון בחיים.
כמובן שכאן קיימת בחירה. ברור שכל התמודדות מעניקה תחושת הישג, מעלה את הערך העצמי ואת היכולת להשפיע בצורה נכונה יותר על המציאות. אך באותה מידה, אנחנו יכולים לבחור להימנע ולברוח מהסביבה שלא מאפשרת את אותה הדינמיקה שהתרגלנו אליה מהילדות. תחושת השייכות תישמר ולא נצטרך להתמודד ולהתאמץ, גם אם במחיר של ערך עצמי נמוך.
נחזור לבחירה להתמודד ועמה תחושת ההישג, אשר יוצרות דינמיקה חדשה עם המציאות. השינוי למעשה מתבטא במימוש השאיפות והרצונות האמתיים שלנו. עם זאת, הדינמיקה החדשה עשויה לסתור את מנגנוני ההגנה החקוקים אצלנו היטב במערכת. עולה קונפליקט פנימי! ויתור על אותם המנגנונים שיצרנו בילדות, מיד מאותת לנו על סכנה של ניתוק ונטישה, גם אם היא מדומה ולא נכונה כאן ועכשיו. אך כל ניסיון לשמר דינמיקה קודמת, לא מעניק פתרון הולם לרגשות שליליים ואף פוגע בערך עצמי כי משבש יכולת לתת ביטוי מלא לאותן שאיפות פנימיות שהתעוררו בעקבות השינוי. הקונפליקט מייצר מצוקה שהולכת ומתגברת, מפני שאין לנו דרך לפצות עליה. בנקודה זו מתחיל החיפוש אחר עזרה.
התהליך הטיפולי
כאמור, השינוי כבר קרה. מבלי שנרגיש או נגדיר לעצמינו. תפקידה של המצוקה הרגשית שאנחנו חווים, הינו לאלץ אותנו להתאים גם את הדפוסים הפנימיים לעליה בערך עצמי.
אז מה עושים בטיפול? המטרה של טיפול זה קודם כל להגדיר את הקונפליקט הפנימי ולמצוא את השינוי הפנימי שנוצר. לאחר מכן, ממשיכים לחקור אילו מנגנונים פנימיים כבר אינם מתאימים לנו. כדי שמנגנון הגנה לא יופעל אצלנו באופן אוטומטי, אנחנו חייבים לזהות אותו בזמן אמת ולדעת לאילו גורמים (טריגרים) או מצבים הוא מגיב. כמו כן, אנחנו רוצים להתייחס לדיבור הפנימי המלווה בנו צורך להתגונן, כלומר מה שאמרנו לעצמינו בילדות בעת אימוץ המנגנון.
לדוגמא, בחור צעיר אשר נוכח התנהגות חסרת התחשבות כלפיו, מגיב בצורה של התכנסות פנימה והימנעות מכל אינטראקציה עם האחר. בילדותו, התגובה שירתה את מטרתה ונתמכה ע"י הסבר פנימי על חולשתו והעדר יכולת להתעמת עם האחר. כיום, לאחר התנסויות רבות ורכישת הכלים לדרוש יחס הוגן מאנשים, הוא לא חייב להתגונן. אך עם זאת, הוא בבעיה. בהינתן מצב דומה של חוסר התחשבות כלפיו, הרצון לא להיכנע למנגנון ההגנה, יעלה אצלו פחד רב שמקורו בילדות. מאידך, הפעלת תגובה של התכנסות, במקום לשמור על איזון פנימי, עוד יותר תערער אותו בתחושת חרטה וחוסר אונים. זה קורה מכיוון שהוא כבר יודע מניסיון שניתן להתמודד, וברגע שהוא נכנע לתגובה האוטומטית המוכרת, הטענות הישנות שתומכות בחולשתו עולות וסותרות את העוצמה הפנימית שהתגבשה.
במקרה שלו, זיהינו את הסיבה בגללה הוא מלכתחילה, בילדות, בחר להתגונן ומה השיח הפנימי המלווה אותו מאז. כשהוא הבין מה היו הגורמים שהשפיעו עליו, התבונן עליהם מנקודת מבט בוגרת ופתר את הסתירה בין הדיבור הפנימי בילדות ולבין המצב הנוכחי, התגובה האוטומטית איבדה מכוחה. התוצאה מבחינתו התבטאה בכך שבמפגש עם מצבים לא נעימים, הוא בחר איך להגיב. במצבים שההתכנסות לא התאימה, בחירה בתגובה מושכלת מותאמת נסיבות (לא אוטומטית), לא העלתה פחד מנטישה כיוון שהדיבור הפנימי לא הושפע מחוויות הילדות. החזרנו לו את תחושת השליטה וההשפעה על המציאות.
מרכיב הבחירה
יחד עם מצוקה רגשית המאותתת שינוי, אנחנו פוגשים מרכיב נוסף, מרכזי ונדרש בכל תהליך טיפולי. מרכיב שכולו תלוי אך ורק באדם עצמו – בחירה פנימית להעריך ולאהוב את עצמו. מסגרת טיפולית (כמוה גם הסביבה) לא יכולה להשפיע על הבחירה אלא רק לדרוש אותה. יתרה מזאת, כל ניסיון חיצוני לשכנע או לגרום לאדם לבחור לאהוב את עצמו, מעביר את האחריות לגורם החיצוני ומנטרל את הצורך בחיפוש עצמי. בהעדר סיבות פנימיות המחייבות הערכה ואהבה, הבחירה אינה יותר ממנטרה חסרת משמעות.
הבחירה לאהבה והערכה עצמית אינה רלוונטית כל זמן שאדם נמצא במצב של תחושת שייכות, איזון ושליטה. היא עולה לסדר היום כאשר ערכו העצמי עולה, לאחר ניסיון חיים והתמודדויות, והדפוסים הקודמים לא מתאימים יותר. הבחירה הינה בין להעריך ולאהוב את עצמו – להמשיך להתמודד ולהתאמץ, להסתכן באי וודאות ופגיעות, להתעמת ולדרוש שיאהבו אותו כי הרוויח; לבין החלטה פנימית לא לאהוב את עצמו - להעביר את האחריות על איכות חייו לאחרים, להמשיך להפעיל אותם מנגנוני הגנה ואף להעצים את חוסר הערך של עצמו כדי להצדיק חוסר התמודדות. כל זאת, לאור ידיעה פנימית מאוד מובהקת שהוא כבר עשה צעדים קדימה ולכן הוא בעל יכולת ועוצמה פנימית.
מדוע שמישהו יבחר לא לאהוב את עצמו ולא להתמודד? הרי מה מרוויחים מחוסר ערך? רק תחושה מדומה של שליטה.
אחרון חביב – המטפל
עולמו הפנימי של כל אחד מאתנו הינו ייחודי ומורכב. מציאת הסיבות הפנימיות למצוקה עבור אחר זוהי משימה מאוד לא פשוטה. לפיכך, אנחנו נעזרים בשיטות/גישות/טכניקות מגוונות שיאפשרו לנו לגשת לאותן חוויות קשות בצורה עדינה ולא מאיימת. בשילוב עם הביטחון המלא כי התשובה בהישג יד והשינוי לטובה הינו אפשרי וזמין.
אך זה לא העיקר. תפקידו העיקרי של המטפל הוא להתעניין ולהעניק אמפתיה מלאה. הבנת מצבו הרגשי של האדם מולו לא מספיקה כלל, ועל המטפל לזהות את הפוטנציאל המרבי, גרסתו הטובה ביותר של אותו האדם, מעבר לקושי או מצוקה. זהו תנאי הכרחי ליצירת אווירה מוגנת. המטופל חייב להרגיש מספיק בטוח כדי להוריד את ההגנות ולהיות מוכן להתבונן פנימה. אי לכך, הוא יהיה מסוגל להתעמת עם רגשות שמאוד הפחידו אותו עד כה, ולאפשר תהליך ליצירת שינוי בתפיסת העולם הפנימית ודרכי חשיבה.
על המטפל לגייס ולהשתמש בחוויות ההתמודדות הפרטיות שלו. רק כך, הוא יוכל להעניק למטופל את תחושות העוגן והביטחון, ולנטרל את הרגשות הנלווים למצוקה, כגון: חוסר אונים, ייאוש ורתיעה. העדר ניסיון פנימי של התמודדות אצל המטפל יוצר ריחוק והיסוס לגבי עצם מציאת פתרון למצוקה. מיותר לציין כי הדבר יפריע לתהליך הטיפולי ועלול להעצים את תחושת חוסר האונים אצל המטופל.
המכנה המשותף לתהליך רגשי מרפא המניב תוצאה משמעותית - אמפתיה מלאה ויכולת להכיל את המצוקה יחד עם דרישה מהמטופל לבחור באהבה והערכה עצמית.