עצם תזכור המבחן הפסיכומטרי היה מעלה דמעות אצל סיוון (שם בדוי, בת 22). היא השקיעה ב-4 מבחנים, התאמצה המון אך לא הצליחה להגיע לציון שרצתה, אפילו לא קרוב. 

משהו שם לא הסתדר לי. בחורה חכמה שסיימה בהצטיינות 4 מגמות בתיכון ולא הייתה מתרגשת ממבחנים, לא הצליחה להגיע לציון סביר בפסיכומטרי? איך זה קרה? 

בוודאות לא היו חסרים לה משמעת, השקעה, ידע או יכולות - אז מה כן מנע ממנה להצליח?

הצעתי לה לעשות תהליך פנימי עם קלפים טיפוליים, כדי למצוא את התשובות והכי חשוב, להבין איך להתקדם הלאה, להצליח בהמשך. אמנם היא התייאשה מפסיכומטרי וחיפשה דרך אחרת להתקבל ללימודים גבוהים, היא הסכימה לתהליך. 

 

התחלנו בבניית סיפור והגדרת קושי. 

הכאב הכי חזק סביב הנושא היה שהיא מנסה, מתאמצת ולא מצליחה. הכאב התעצם דווקא בהשוואה לתחומים ומטרות אחרות, בהן סיוון חוותה הצלחה ותחושת הישג. היא מונעת על ידי מוטיבציה, בנוסף להצטיינות בלימודים, יצרה שיפור משמעותי בכושר הגופני. היא משקיעה ומוערכת מאוד במשרד בו עובדת. אז למה לא פסיכומטרי?!

 

את המועד הראשון של פסיכומטרי היא עשתה תוך כדי שירות לאומי. הרגישה לחוצה בזמן, לא עמדה בקצב הנכון. נוצר פער בינה לבין החומר הנלמד ובמבחני סימולציה היא התחילה לדאוג. אמנם הייתה לה תקווה כי ניתן לשפר, אך כל ציון נמוך שהייתה מקבלת, היה מפיל אותה.

סיוון בחרה להתייחס למבחן עצמו כהתנסות, למידה והיכרות. לא ציפתה לציון גבוה. למרות זאת, הציון הנמוך שקיבלה במועד הראשון מאוד השפיע, היא הייתה נסערת. היא ניחמה את עצמה שלא השקיעה בגלל השירות הלאומי ולכן החליטה לגשת למועד שני עם מוכנות להשקיע יותר.

 

לקראת המועד השני, הרגישה שהיא עומדת בקצב הקורס, והייתה רגועה. אחרי חודש וחצי התחילה המלחמה שגרמה לשינויים בתהליך הלמידה. למרות הנסיבות הקשות ואזעקות, ניגשה למבחן והרגישה שהלך לה מעולה. 

היא שיפרה את הציון אך הוא עדיין היה מאוד נמוך ביחס לציפיות שלה ולדרישות הפקולטות.

המצב העציב אותה.

 

למועד השלישי היא ניגשה אחרת. לקחה ליווי צמוד לחודש, עשתה למידה ממוקדת והתחילה טיפול פסיכולוגי. ניגשה בתחושה טובה. אמנם היא שיפרה את הציון, אך הוא עדיין היה מאוד נמוך ביחס לדרישות. 

מכיוון שהייתה קרובה ליעד הרצוי, החליטה להשקיע, התאמצה מאוד וניגשה למועד רביעי.

הציון השתפר במעט נקודות והיא לא הגיעה ליעד. זו הייתה נקודה בה החליטה לעצור. 

הייתה חייבת חופש!

 

בשלב הבא, חקרנו את הרקע לסיפור. המבחן הוא אמצעי להתקבל ללימודים גבוהים, חשוב להבין מהי המטרה.

מגיל מאוד צעיר, סיוון רצתה ללמוד רפואה. סבתא שגדלה איתה היתה חולת סכרת והיו לה אשפוזים רבים. מגיל 12 סיוון אהבה לעזור לה, רצתה ללוות אותה ולהבין מה עושים. מעבר לקשר עם סבתא, היא התעניינה ואף התרגשה מתהליך אבחון וטיפול רפואי. שהייתה בת 17, אחיה חווה אירוע מוחי, בגיל 32. הוא התקשר אליה ולא הצליח לדבר - מה שגרם לסיוון לרוץ לביתו ולהזעיק אמבולנס. בזכות הקשיבות והתגובה שלה, אחיה קיבל טיפול בשלב מוקדם, ולא רק ניצל אלא עבר תהליך החלמה, שיקום וחזר לתפקוד מלא.

 

ביסודי סיוון לא למדה. לא הרגישה שהמאמץ משתלם. רצתה לעשות דברים אחרים, לא ראתה בלימודים מטרה בפני עצמה.

למרות העניין הרב שגילתה ברפואה, הייתה אמונה פנימית שזה "גדול עליה". 

בסוף החטיבה, אחת המורות העבירה לה מסר כי מאמינה ביכולות שלה וזה נתן לה מוטיבציה להשקיע. בכיתה י' הציונים עלו, והיא התחילה לחשוב בכיוון הרפואה. 

ראתה את אחותה לומדת רפואת שיניים בחו"ל והאמינה שזו הדרך, ללמוד בחו"ל. בתפיסתה לימודי רפואה בארץ שמורים "רק לחכמים". מבחינת מבחן פסיכומטרי, הניחה כי לא שייכת ל"מועדון ה 700".

 

שאלתי את סיוון למה היא רוצה להיות רופאה?

המניע הפנימי שלה הוא עשייה משמעותית. היא זקוקה לתחושת ערך והישג. סיוון סיפרה שלא מסוגלת להתבטל, מחפשת לבוא לידי ביטוי, לקבל סיפוק מהעשייה. הסבירה שנמשכת לרמת האחריות הגבוהה שבמקצוע, יחד עם משמעות וחשיבות.

החיבור שלה לרפואה הוא ברמה מהותית, היא רואה את עצמה במקצוע מתוך התעניינות פנימית ואתגר אישי.

 

לפני שהיא התחילה שירות לאומי, אחותה המליצה לה לבדוק רפואת שיניים. 

השיקול שלה היה מאוד פרקטי - תחום שיכול להביא תגמול כספי יותר מהר ובתנאים יותר נוחים מרפואה.

סיוון קיבלה שיבוץ במרפאת שיניים ונחשפה לתחום מבפנים, לרופאים המומחים. הם ראו את התשוקה והעניין שלה ולכן שיתפו אותה במניעים וסיבות שלהם שהובילו אותם למקצוע. היא התחברה להתמחות כירורגית של רפואת שיניים אבל לא לרפואת שיניים עצמה.

באותה תקופה לא הייתה בטוחה מה היא רוצה ועלו הרבה ספקות. חיפשה גיבוי חיצוני לשאיפות שלה. היא החליטה ללכת בעקבות העצה של אחותה, ללמוד רפואת שיניים.

זו הנקודה בה סיוון התחילה ללמוד למבחן הפסיכומטרי. 

 

​