​

לכל אחד מאתנו עולם פנימי ייחודי הכולל רצונות, שאיפות וצרכים שלא תמיד תואמים לסביבה הקרובה לנו. בהינתן תמיכה ופרגון, אנחנו נותנים ביטוי לעצמינו, מתמלאים השראה, סקרנות ורצון לצמוח ולהתפתח. אף על פי כן, רובנו גדלים במציאות המורכבת מספקות, פחדים וכאבים של הסובבים אותנו, אשר לא תמיד פנויים אלינו. המעטה בערך הרגשות והרצונות שלנו, גם אם לא בצורה מכוונת, פוגעת וכואבת. עולות תחושות קשות של דחייה, פחד, כעס, חוסר אונים ועוד. לקיחת אחריות על אותם רגשות ואי וויתור על הרצונות, בהעדר מענה ותמיכה חיצונית, עוד יותר מערערת אותנו כי מציפה בתחושת אשמה – אנחנו מרגישים פגיעים בגלל הייחודיות שלנו.

 

כילדים, אמפתיים מייסודנו וחסרי כלים להבין את מורכבות המצב, נפעל כמיטב יכולתנו כדי לשמר איזון פנימי ושליטה. במטרה להימנע מרגשות אשמה, לפעמים נוותר על לקיחת אחריות על עצמינו - נבחר לא להתעמק במשמעות ההתנסויות ולא לנסות להבין את הרגשות שלנו ושל אחרים. נוצר ריחוק רגשי מהכאבים והפחדים של הסביבה המאפשר לגיטימציה מלאה לא להיפגע מהם ואף לא להתחשב בצרכים שלהם. יחד עם זאת, ריחוק רגשי משבש בצורה ניכרת את הזכות שלנו לדרוש התחשבות. כיוצא מכך, נעדיף להתנהל לפי מערכת האמונות של הסביבה, כדי למזער חשיפה עצמית ולא להעמיד את עצמינו במצב פגיע. זהו מצב נוח ובעיקר בטוח.

 

בשלב בוגר, לאחר שהרווחנו תחושת הישג ויכולת להכיר ולהעריך את עצמינו, איננו תלויים עוד בתמיכה של הסביבה לצורך התפתחות. אולם, הדינמיקה שיצרנו עם הסביבה הקרובה גם משקפת את המערכת היחסים שלנו עם עצמינו. למשל, אם נבחר לא להכיר בצרכים של אחר בגלל התנהגות עוינת כלפינו - נתעלם ונתרחק מאותו האדם, ללא כל ניסיון להבין את מניעיו - נחסוך לעצמינו המון התעסקות ברגשות ונוכל לחזור לאיזון במהירות. מאידך, בסיטואציה הפוכה שנגיב בצורה לא נעימה כלפי אחר, מתוך סערת רגשות או מצוקה, לא נוכל לצפות או לבקש חמלה והבנה. בבחירה לא לקחת אחריות ולא להכיר בסיבות פנימיות שלנו ושל אחרים, אנחנו מעבירים מסר ברור לעצמינו כי אנחנו לא ראויים לדרוש יחס הוגן. התוצאה היא הימנעות מביטוי רגשי מחשש להיפגע, אך לא מאדם אחר, אלא מהחוסר יכולת עצמית להכיל רגש ולהעניק חמלה. במצב כזה, התקדמות וצמיחה הינן בגדר משימה בלתי אפשרית מכיוון שאין מקום להתמודדות עם אי וודאות ואומץ.

 

אותה דינמיקה שיצרה איזון ושליטה בילדות, עם ההתבגרות, מנטרלת לגמרי את העוצמה הפנימית, סותרת כל שאיפה או רצון אמתי ומקטינה משמעותית את ההשפעה על המציאות.

 

ככל שהדימוי וערך העצמי שלנו עולים, מתחזק הצורך להשפיע על המציאות כדי לתת ביטוי לשאיפות והרצונות. כל ניסיון למזער חשיפה עצמית, להימנע מאשמה ומעימותים, גורר לקיחה מניפולטיבית (סחיטה רגשית) או כוחנית, של מה שאנחנו מאמינים כי מגיע לנו בצדק. נוצרת דינמיקה של התגוננות ותקיפה. היא פוגעת באופן ישיר בערך העצמי שלנו ומהווה מחסום לכל הגשמה. אך ורק לקיחת אחריות על הייחודיות שלנו והנכונות להתעמת ולדרוש התחשבות, מאפשרת לנהל מערכות יחסים הנותנות מענה לצרכים שלנו, תוך התחשבות בצרכי האחר.