מילכוד האשמה- איך יוצאים ממנו?!

"אני קצת מאשים את עצמי על הדברים שעשיתי אבל בעיקר אני מאשים את אמא שלי שלא לימדה אותי בגיל ההתבגרות שסמים זה לא טוב..." כך הסביר לי יניב (שם בדוי) בן 22 שעבר קשיים רבים מאז התבגרותו, כולל אשפוזים והתמכרויות. הוא הגיע לטיפול עם רצון ליצור שינוי ולהפחית חרדה.

"אל תקחי לי את האשמה!" התעקשה איתי מאיה (שם בדוי) בת 29. חצי שנה לאחר שהתחילה לעבוד בתפקיד ניהולי מאתגר אליו שאפה והתאמצה להגיע, החלה להתמוטט והוצפה במצוקה רגשית.

אלו רק שתי דוגמאות מתוך רבות, המייצגות רגשות אשמה בהקשר להתנהלות שלנו. אשמה מערערת ובהחלט לא נעימה, אך תפקידה משמעותי וחשוב. למרות הבדלים מובהקים בין שתי הדוגמאות, המנגנון הפנימי זהה.

יניב ניסה בכל כוחו להרחיק מעצמו את האשמה. הוא דיבר בצורה רהוטה וידע לנתח ולהסביר נושאים רבים, אך כל אינטראקציה בעייתית הוצגה באופן חד צדדי ומצטדקת. הוא נעלב מתגובה כועסת של ידידה שגרמה לו לפקפק בחברות איתה וביכולת שלו לסמוך עליה. רק אחרי תשאול, הוא שיתף כי הגיבה כך לאחר שאמר לה ש"בא לו למות". בעבודה היו לו יחסים לא טובים עם המנהל שלדבריו בא אליו בטענות ומעניק לו יחס לא הוגן. בהתלהמות, נזכר כי כמה ימים קודם לכן, הרגיש חולה בבוקר ולא הגיע לעבודה, ובמקום להבין אותו, המנהל כעס עליו שלא הודיע. שם הסיפור היה נעצר, אם לא הייתי בודקת מה הייתה התשובה שלו למנהל כשנשאל מדוע לא הודיע. יניב ענה לו כי "היה חולה" ללא כל הסבר נוסף או התנצלות. האירוניה לא נעלמה מעיניו אולם הוא סירב בתוקף להכיר בפרשנות שלא הצדיקה את התנהגותו. יניב חיפש הערכה ויחסים נעימים עם הסביבה, אך ההימנעות שלו מלהרגיש אשם, יצרה מצב הפוך לחלוטין. חייו היו מלאי קונפליקטים ומערכות יחסים בהם חווה חוסר אמון.

לעומתו, מאיה נאחזה ברגשות אשמה. מבחינתה כל קושי שחוותה היה פרי יצירתה בלבד, ללא שום התייחסות להתנהלות של האחר. היא הסבירה שלא תמיד יודעת איך להיות חברה טובה ותיארה יחסים עם ידיד קרוב. הוא חווה אירוע לא נעים, היה נסער ומאיה נסעה אליו כדי לתמוך ולעזור. כמה ימים לאחר מכן, הם שוחחו והידיד דיבר כרגיל ובכלל לא הזכיר את האירוע. מאיה התעניינה איך הוא מרגיש לגבי מה שקרה, והוא ענה בטון ציני ותקיף "יופי! תודה שהזכרת לי!". מאיה הסכימה לחלוטין עם התגובה שלו והאשימה את עצמה שלא חיכתה שהוא יעלה את הנושא. היא הופתעה לשמוע ממני כי התגובה שלו לא מתחשבת. אומנם הוא לא היה מוכן לשתף, אך במקום להכיר בהתעניינות ואכפתיות שלה, הוא תקף אותה.

בהמשך היא סיפרה על קונפליקט עם עמיתה ממחלקה אחרת בעבודה. מאיה העבירה לה משימה עם בקשות מאוד ספציפיות. הבחורה ביצעה את המשימה אבל לא לפי הבקשות. מאיה ניגשה אליה לברר למה לא התחשבה בבקשות והבחורה ענתה שהפעילה שיקול דעת מקצועי ולדעתה זה הביצוע הכי נכון. מתוך הנחה שהבחורה מקצועית, היא המשיכה לקדם את המשימה. בסיום הפרויקט המנהל העביר ביקורת חריפה, במיוחד על החלק שנעשה ע'י העמיתה. מאיה האשימה את עצמה שלא התעקשה על הבקשות ולא ביררה מה היו השיקולים המקצועיים של הבחורה. בניסיון שלי להראות לה את חוסר המקצועיות של העמיתה, היא לא שיתפה פעולה בטענה כי הסתכלות זו לא נכונה. באופן כללי כל טעות שעשתה הרגישה כגורלית ואינה ברת תיקון. בדומה ליניב, הסתכלות של מאיה על מאורעות הייתה חד צדדית ולכן עיוותה יחס של סיבה תוצאה וכך עיכבה את ההתקדמות שלה.

רגשות אשמה משחקים תפקיד משמעותי ובעלי ערך רב עבורינו. החשיבות שלהם מתבטא דווקא בעוצמת ההשפעה - אשמה מאוד מטלטלת!

מהילדות, בהינתן ואין מענה לרגשות מערערים (פחד, כעס, תסכול וכו') ופגיעות, אנו מוצפים בתחושת סכנה. כדי להחזיר תחושת מוגנות ואיזון פנימי, מופעל בנו צורך לחקור את הנסיבות שהובילו למצב מאיים ומפחיד ולמצוא דרך ליצור שינוי בעתיד. אנחנו חייבים לפעול, אחרת, אם המצב יחזור על עצמו, תחושת סכנה שנחווה תהיה מוגברת מעצם היותה הוכחה לאשמתנו הבלעדית. למעשה, רגשות אשמה הם הכוח המניע לחקירה פנימית. מטרתם למנוע תחושת סכנה בעתיד - הם אינם הרשעה.

בהעדר ניסיון וידע לפרשנות נכונה, רגשות אשמה עשויים להיתפס כהודאה באשמה ולהעצים את המצוקה. מאחר ובילדות תהליך החקירה והעיבוד אינו יעיל מספיק, אנו נאלצים לגייס מנגנון הגנה להחזרת איזון פנימי ותחושת מוגנות.

הסביבה הקרובה של יניב לא הייתה פנויה לתת לו מענה למצוקה, וכל פגיעה בילדות הייתה מאיימת ומפחידה מאוד. כדי להגן על עצמו, הוא בחר באופן לא מודע לראות בסביבתו הקרובה כאחראית הבלעדית לרווחתו האישית ומקור להגנה שלו. לפיכך העביר את האשמה עליהם. מנגנון ההגנה עבד ויניב הרגיש לא אשם, רגוע ומוגן. אולם, מנגנון ההגנה שבחר מנע ממנו תהליך למידה, חקירה ומציאת הסבר מותאם ליצירת שינוי בהמשך. מפאת העברת אשמה, יניב הסיר מעצמו כל אחריות לתת מענה למצוקה שלו עצמו והסתמך אך ורק על אחרים. 

מנגנון ההגנה של יניב נחל הצלחה בילדות וכל עוד נשמר האיזון הפנימי, הציפייה מאחרים הייתה מותאמת. בהתבגרותו, הסביבה התרחבה והרצונות והשאיפות שלו השתנו. בשלב זה, הסביבה בהכרח ראתה בו כאחראי על רצונותיו ולא יכלה לספק לו הגנה ותמיכה מותאמים. כל העברת אשמה רק עיכבה את יכולתו להשפיע, לקחת אחריות ולא להתמקד בריצוי אחרים. כתוצאה מכך, הסביבה לא סמכה עליו ואף העצימה את המצוקה שלו. יניב לא זיהה כי מנגנון ההגנה הפסיק לתת מענה, והחל לחזק ולשדרג אותו. הוא מצא דרכים יצירתיות להעביר אשמה לסביבה (כגון מניפולציה ותקיפה) אשר יצרו הידרדרות נוספת. מנגנון ההגנה גבה מחיר כבד של ויתור על הרצונות והשאיפות שלו ופגיעה בתחושת ערך עצמי.

בתהליך הטיפולי, התמקדנו בחוויות הילדות והצורך להרחיק מעצמו את האשמה. מיותר לציין כי מנגנון ההגנה שירת אותו בילדות משום שהסביבה הקרובה איפשרה זאת. יניב גדל עם הורים שבעצמם מתקשים להתמודד עם רגשות אשמה, ולא היו מסוגלים לאמת אותו עם תוצאות הבחירה שלו. בשלב הראשון והמרכזי בטיפול, למד יניב להכיר ולהודות אם נפגע. זו הייתה נקודת התחלה לתחושת סכנה והוא הזכיר לעצמו שהוא כבר לא חסר אונים כמו בילדות. באופן הדרגתי יניב הפך מודע לצורך להפעיל את מנגנון ההגנה ובחר שלא להיסחף אחריו. בכך איפשר לרגשות אשמה לעלות. הידיעה כי רגשות אשמה אינם הרשעה, מאוד חיזקה אותו. הוא למד להיות אחראי לרצונות ושאיפות שלו, להכיר בצרכים של הסביבה ולהגן על עצמו. התהליך החזיר ליניב תחושת שליטה, ביטחון וכמובן ערך עצמי. 

הסיפור של מאיה שונה. לרגשות האשמה שלה בילדות, נוספו ביקורת ותגובות מאשימות מצד הוריה. כדי להרגיש מוגנת, מאיה בחרה באופן לא מודע להזדהות ולאמץ את הגישה שלהם, ולהטיל אשמה בלעדית על עצמה. היא נשענה על ההנחה כי הסביבה הקרובה יודעת לדאוג לצרכיה ולפרש עבורה את המצב, גם אם במחיר של ייחוס תכונות ומניעים שלא התהוו ממנה. לדוגמא, מאיה לא הייתה מכינה שיעורי בית בכיתה א' והוריה נימקו זאת כעצלנות וחוסר רצינות. כמו כן, בסיטואציות חברתיות בילדות, הימנעות מצידה להשתלב או להשתתף פורשו כביישנות והטיחו בה כי לא חברותית.

 

ההתכסות באשמה יצרה עבור מאיה הגנה מפני תחושת פגיעות. בתור ה"אשמה", היא ראתה את עצמה כאחראית בלעדית לרווחתה האישית. מנגנון ההגנה ריכז את השליטה בידיה וסיפק לה תחושת כוח. מאיה הרגישה כי יכולה להשפיע ו/או להשתנות, ללא התייחסות לאופן השגת השינוי או האם הוא בר ביצוע. 

בגיל ההתבגרות מנגנון ההגנה חדל לתת מענה ומאיה חוותה קשיים רבים. לעומת יניב, היא כן לקחה אחריות והגנה על עצמה אך עשתה זאת מתוך התבוננות חד צדדית בלבד. כל החלטה או התקדמות היו יוצרות תקיעות וחוסר מוטיבציה, מאחר ואילצו אותה למאמץ רב שלא תמיד תאם את המציאות. למשל, לקיחת אחריות שלא בהגדרת תפקידה והתייסרות על טעות שלא שלה. התעטפות באשמה והלקאה עצמית המשיכו ללוות אותה עד הבגרות. היא לא ויתרה על השאיפות ובחרה להתקדם, אך כל רצון הכרוך באי וודאות הציף אותה בתחושת אשמה כנבואה שמגשימה את עצמה. 

מאיה הגיעה אלי לאחר שסיימה בהצטיינות תואר שני ומצאה עבודה בחברה מובילה בתפקיד בכיר. אולם הדיבור הפנימי לא השתנה מאז הילדות. היא תיארה את עצמה כ"עצלנית" ולפיכך חייבת לעבוד יותר קשה מאחרים, "מחפפת" בעבודה ולכן בודקת את עצמה פעמים רבות, "דחויה חברתית וביישנית" המפצה על כך ביתר נתינה והקשבה לאחרים. היא האשימה את עצמה בכל קושי שחוותה, לעיתים במצבים לא קשורים אליה ישירות. 

בטיפול של מאיה, חקרנו את הפרשנות שהסביבה נתנה לחוויות שלה בילדות. היא נזכרה כי בכיתה א' הייתה לה מורה חסרת ניסיון שלא ידעה ללמד והפעילה תוקפנות והפחדה כלפי הילדים. מאיה הייתה נפגעת מהיחס כלפיה, מתכנסת בתוך עצמה ולא הייתה מסוגלת להכין שיעורי בית. מאחר ולא ידעה לתאר את ההתנהלות בבה"ס והאשימה את עצמה, הוריה לא נחשפו למצוקתה. הפרשנות שלהם שמאיה עצלנית לא הייתה נכונה. הדימוי העצמי שלה בגיל מבוגר הסתמך על הגדרות מוטעות מהילדות. 

האתגר האמיתי עבור מאיה בטיפול, היה להרחיק את האשמה ששמרה עליה בילדות. היא התעקשה שהיא "עצלנית וחריגה" בעוד המציאות הוכיחה לה מעל ומעבר לכל ספק כי היא חרוצה, רצינית ובעלת הישגים מרשימים. ההתמוטטות של מאיה החלה כשנוצר פער בין התנסות הבוגרת שלה לבין הגדרות פנימיות. הגיע הזמן להיפגש עם רגשות אשמה ולא להתעטף בהם. 

חרף ההבדלים בסיפורים, גם תהליך השינוי של מאיה התמקד בהכרה בתחושת פגיעות. המטרה הייתה לזהות את הצורך להאשים את עצמה כאשר היא נפגעת, במקום לצלול לתוך המנגנון ההגנה. בהדרגה היא אפשרה לעצמה לחקור את הנסיבות שהובילו לפגיעה, תוך התחשבות בעצמה ובסביבה. מאיה למדה לסמוך על עצמה, להתאים הגדרות פנימיות לפרשנות בוגרת של המציאות ולקחת אחריות מלאה על מימוש הרצונות והשאיפות שלה. השינוי התבטא במיוחד בדינמיקה החברתית ובדרישה להתחשבות. בהסתכלות מפוקחת על הידיד עימו חוותה את עצמה כחברה לא טובה, יכלה לזהות התנהגויות פוגעניות שלו באופן כללי ולא רק כלפיה. הסתכלות זו ניטרלה רגשות אשמה והיא בחרה להתאים את מערכת היחסים עימו למרחק הראוי. באחת הפגישות האחרונות מאיה שיתפה בהתרגשות שבזכות התהליך שעברה, היא מרשה לעצמה לבוא לידי ביטוי ולהציע פרויקטים, ומקבלת המון הערכה ותמיכה מצד מנהלים ועמיתים לעבודה. היא זכתה לחוויה שלא האמינה כאפשרית בגלל מנגנון ההגנה. היא הרגישה מוערכת ואהובה!

רגשות אשמה אינם הרשעה. תפקידם להגן עלינו מפני פגיעה בעתיד. כל ניסיון לנהל משא ומתן מול האשמה, שווה ערך לניסיון להיאבק עם מערכת האזעקה בעת פריצת השריפה. כל עוד תשומת הלב שלנו לא מופנית לשריפה, הנזק הולך ומתעצם. ה"שריפה" בדימוי היא הפגיעה שחווינו. רגשות אשמה מאותתים כי אכפת לנו ואנחנו צריכים  לדאוג לרווחה שלנו. התהליך להגשמת רצונות והשאיפות שלנו טומן בתוכו סיכון ופגיעות, לכן רגשות אשמה ימשיכו להציף וללוות אותנו בין אם נרצה בכך או לא.

רוצים ליצור שינוי? תניחו לאשמה ותרשו לעצמכם להיפגע. כפי שהדגמתי, בהימנעות מלהרגיש פגיעים כדי להגן על עצמנו, אנחנו נפגעים הרבה יותר, מוצפים בתחושת חוסר אונים וחווים את עצמנו כחלשים. הבחירה להיפגע, להכיר ולהודות שאכן נפגענו, אומנם מפגישה אותנו עם האשמה, אך למעשה, מעלה ערך עצמי ומחזירה תחושת שליטה. כתוצאה מכך, אנחנו באמת יכולים להשפיע ולהגן על עצמינו!