מצוקה רגשית - חבלי לידה של עצמינו

דור הגיע נסער ובמשבר. "הכל אבוד ואני חסר אונים…" הייתה האמירה שפתחה את הפגישה שלנו. דור (שם בדוי) בן 54 הגיע בעקבות מצוקה רגשית על רקע תהליך גירושים. לזוג 2 ילדים בוגרים עצמאיים ואחרי שנים של זוגיות לא מתאימה, עלתה החלטה הדדית להפרד. ההחלטה הייתה מדוייקת ונכונה עבורם, אך דור הוצף בתחושת מצוקה חזקה יחד עם פחד משתק מלהישאר לבד. חרף הבנה כי הפרידה תטיב עימו, אמר "אני חייב להרגע, ואולי אין סיבה להפרד…". דור לא היה מוכן לשקול להסתכל על הפחד. מבחינתו לתת מקום לפחד היה להעצים אותו ולכאוב עוד יותר... 

 

נחזור לדור בהמשך. תחילה נחשוף את המנגנון הפנימי המוביל למצבי מצוקה ומשבר, ואז נראה איך פותרים אותם.

 

בשלבי הילדות והתבגרות, כולנו זוכים לחוויות מגוונות מכורח המציאות, נסיבות וכמובן הסביבה. כדי שחוויה תחקק לנו בזכרון, היא צריכה להיות מלווה בעוצמה רגשית. זו יכולה להיות חוויה של שמחה והתרגשות או ארוע מפחיד וכואב (שלא תמיד יכולנו להכיל). העיקר נוכחות רגשית. כילדים חסרי יכולת וניסיון לפרש מורכבות החוויות ולהגן על עצמינו, המטרה העליונה הייתה ליצור תחושת מוגנות ולהימנע מחוויות מפחידות וכואבות בהמשך. לצורך כך, אנו מוצאים הגדרות פנימיות ומסיקים מסקנות לגבי עצמינו והסביבה, במטרה לפתח אסטרטגיות מגנות. אותן מסקנות ומנגנוני הגנה שגיבשנו, מלוות אותנו ומשפיעות על ההתנהלות שלנו גם בחיים הבוגרים. 

 

כל עוד האסטרטגיות יוצרות איזון וחיבור לסביבה, אנו מרגישים מוגנים מפני אותם פחדים וכאבים שחווינו בילדות וחקוקים היטב בזיכרון. אנו ממשיכים להתפתח, משפרים יכולת להשפיע ולבוא לידי ביטוי, צוברים ניסיון ומממשים רצונות ושאיפות. יחד עם ההתקדמות, המציאות של הילדות בהכרח משתנה. כתוצאה, המסקנות שהסקנו בילדות עשויות לא להתאים לחיים הבוגרים, והאסטרטגיות מתגלות כמיותרות. זאת מכיוון שכבר התגברנו על קשיים, הרווחנו תחושת הישג ושליטה, ואנחנו יכולים לפרש נכון את מורכבות הנסיבות. הודות לכך אנו מסוגלים לבחור איך להגיב ולהגן על עצמינו בזמן אמת, ללא הפעלה אוטומטית של מנגנוני הגנה מילדות. יתר על כן, כל התנהלות השייכת לילדות, עשויה לפגום בתחושת מוגנות ובהתקדמות אישית, מפאת התבוננות מעוותת (ילדית) במציאות ותגובה לא מותאמת.

 

התהליך של גיבוש עצמי בילדות מתרחש באופן לא מודע. אי לכך, כשאסטרטגיות שלנו מפסיקות לייצר תחושת מוגנות, אין לנו הסבר פנימי ועולה מצוקה. המצוקה הרגשית הינה לופתת ומסעירה, ומהווה איום ממשי להפגש עם אותם רגשות עזים מהילדות.

 

המצוקה הרגשית שתיארתי יכולה לעלות אך ורק בתנאי שמתקיימים 2 אלמנטים:

 

  1. המסקנות שהסקנו בילדות לא מתאימות למציאות הבוגרת. הפירוש הילדי של אותן חוויות ורגשות שהציפו אותנו דאז, זקוק לרענון ומבט בוגר. הן טומנות בתוכן מידע שלא יכולנו לזהות, אך הוא חשוב וחיוני לנו להתקדמות כעת.

  2. האסטרטגיות שיצרו תחושת מוגנות, לא נחוצות לנו יותר ואף יוצרות תגובות שלא תואמות מציאות. 

 

מכאן נובע כי נוכחות המצוקה מעידה על גדילה, עלייה בערך העצמי והיכולת שלנו להתמודד ולמצוא פתרונות (הרווחנו תחושת שליטה וגיבשנו משאבים פנימיים). אולם, המצוקה הרגשית מאוד מטלטלת! היא מאיימת להפגיש אותנו עם הכאב והפחד מהילדות (הזכרון עדיין שם) ואסטרטגיות לא יוצרות רגיעה ואיזון. יתרה מזאת, גם ההגיון לא מסוגל לספק לנו תשובות מכיוון שעוד לא מצאנו הסבר אמיתי. 

 

זהו מצב המחייב התבוננות פנימית מחודשת. על אף הרתיעה והפחד העצום להפגש עם אותם הכאבים שצפים, פרדוקסלית, המפגש עצמו תמיד כרוך בגילוי עצמי מחודש, הקלה בהצפה רגשית ואף עלייה בתחושת חוזק פנימי. בעת הצפה ומצוקה, אנו מניחים כי עצם המפגש יעצים את הכאב, אך למעשה התוצאה תמיד הפוכה לחלוטין. גם אם בהגיון אנחנו יודעים זאת, הפחד כה חזק, שפעמים רבות משתלט ומונע מאיתנו אפילו סבירות למפגש זה. קיימות דרכים רבות להתמודד עם המצב וטיפול רגשי הינו אחת מהן. 

 

כעת נחזור לדור. מקור הפחד שלו היה בחווית ילדות. מאז ומתמיד הוא הרגיש לבד, דחויי ונטוש (גדל בנסיבות של משפחה מרובת ילדים, עם אמא דכאונית ואבא שעזב את הבית). חרף תנאים קשים, הוא הצטיין בלימודים, סיים תואר והתקדם למשרה ניהולית. יש לו מערכת יחסים קרובה ואוהבת עם ילדיו. עד הפרידה, החוויה הילדית לא הפריעה ולא הפרה את האיזון. כשהפרידה עלתה על הפרק, אותו הפחד מילדות הציף את דור לרמה של קיפאון ותקיעות. הוא לא היה מסוגל להמשיך בתפקוד היומיומי. 

 

ראוי להדגיש כי החוויה מהילדות והפחד להישאר לבד לא עלו בצורתם הגולמית. אליהם התווספו דפוסי חשיבה וחוויות בוגרות - תחושות אשמה שאולי "הוא לא הצליח להחזיק זוגיות ולכן נדחה וננטש", "הבחירה שלו בבת הזוג הייתה ממקום של חוסר בטחון ולכן הוא שוב נשאר לבד", הכי חשוב - הפרידה מבחינתו נתנה גושפנקא לכך שהוא באמת לבד. הוא קרא לכך "לבד מוחלט". הוא העלה רצון להשאר בזוגיות הנוכחית (שהוכיחה העדר התאמה), בלבד שלא להפגש עם הפחד.

 

המצוקה של דור נבעה מהקונפליקט בין תגובה נכונה למציאות הבוגרת, לבין האיום שמפגש עם הפחד יגביר חוסר אונים ותחושת אבדון (הפחד נחווה כאיום קיומי בילדות). כל אסטרטגיה להימנעות מכאב, יצרה עיוות מול הנסיבות הקיימות, ואף העצימה את המצוקה.

 

בתהליך הטיפולי, בעת חקירה והתבוננות פנימית, דפוסי חשיבה סביב הפחד השתנו. דור יכל להעריך את המאמץ שהשקיע בזוגיות או את הבחירה בבת הזוג, שנבעה מחיבור נכון לאותה התקופה. חשוב לציין שככל שהמודעות עלתה, הוא זיהה דפוסי חשיבה מהילדות: לעיתים קרובות היה מאשים את עצמו כדי ליצור תחושת שליטה ולא להרגיש כאב ופגיעה עקב חוסר התחשבות מצד הסביבה. נוצר שינוי בהסתכלות פנימית אך עצם הפרידה עדיין הציפה בו פחד משתק. זו הייתה תגובת הגנתית מול אפשרות שכשיפרדו והוא ישאר לבד, יחווה כאב עצום ויפגש עם הפחד הכי גדול שלו  - יגלה שהוא באמת לבד, ב"לבד מוחלט". הוא לא היה מוכן לקחת את הסיכון, למרות ידיעה ברורה שהפרידה נכונה לשניהם. זו הייתה חוויה רגשית גרידא, ללא שום גיבוי בחשיבה. 

 

כדי ליצור שינוי בחוויה רגשית, עשינו תהליך סימבולי עם דמיון: לקחתי דף וקימטתי אותו לצורת כדור. על הכדור שיצרתי רשמתי "לבד מוחלט" והנחתי מול דור. הוא ראה שהכדור עצמו הינו רק כאב, והשם "לבד מוחלט" ניתן על ידו בילדות, כמסקנה לחוויות הקשות (באותה מידה הוא יכל לבחור שם אחר!). ואז שאלתי האם הוא יודע מה רשום על הדף? הרי הוא "מקומט" ולא רואים. הוא היסס וענה שלא. הכאב תמיד היה כמו "דף מקומט" והוא לא באמת יודע מה "רשום עליו". דור הניח מאז ומתמיד שעל הדף "רשום" שהוא "לבד, לא ראוי והכל אבוד", אך למעשה לא באמת יודע. לפיכך, להפגש עם הכאב היה מבחינתו "לפתוח ולקרוא את מה שבאמת רשום".

 

התהליך איפשר לדור לזהות את המסקנה הילדית של "לבד מוחלט", שלא מעוגנת במציאות, ולהטיל ספק בהעצמה של הכאב בעת מפגש עימו. בעקבות ניתוק של הגדרת "לבד" מחווית כאב, דור יכל להעריך מחדש את חווית הילדות. הוא פתאום הצליח לראות שהכאב שהוא הרגיש היה למעשה מאמו (שהייתה דכאונית ומכונסת בעצמה) אך הוא לא ידע איך לפרש את המצב. הוא עצמו לא הסכים לקבל את חווית ה"לבד", ולכן תמיד פעל כדי ליצור חיבור עם הסביבה: מערכות היחסים שלו עם ילדיו ועמיתיו מסתמכות על אמפתיה, קרבה ותמיכה. דור הרגיש הקלה, ובהמשך הפגישה שלנו ציין כי אם יפתח את "הדף המקומט", אולי יגלה שהפרידה תאפשר לו להשתחרר מהספק של לבדות ולהנות באופן מלא מחיבור והערכה הדדית במערכות היחסים התומכות שהוא עצמו יצר עם הילדים והסביבה. ההפך מהלבד שהוא חווה עד כה!

 

זוהי דוגמא אחת מני רבות, המאפשרות הצצה לתגמול האדיר שקיים במפגש עם הכאבים והפחדים שלנו. יש משמעות וסיבה לכל כאב/פחד, גם אם איננו יודעים עדיין מה הם...